6.4 : תופעת הדימום בבטון טרי

דימום בבטון טרי מתרחש כאשר מים מהתערובת עולים לפני השטח. הדבר קורה משום שרכיבי התערובת המוצקים אינם מצליחים לשמור על כל המים במהלך השקיעה, מה שמוביל להיפרדות שבה המים נאספים בחלק העליון. את עוצמת הדימום ניתן למדוד על ידי הערכת שקיעה כוללת או על ידי ציון הירידה בגובה ליחידת גובה של הבטון.

דימום עלול לגרום למספר בעיות במבנה הבטון. לעיתים, המים העולים נלכדים מתחת לחלקיקי אגרגט גדולים או מוטות מזוינים, ויוצרים חללים בתוך הבטון. אם החללים הללו מסתדרים בשורה, הם מגדילים את חדירות הבטון בכיוון אופקי. בנוסף לכך, אם המים העולים נושאים חלקיקי צמנט דקים לפני השטח, הם יוצרים שכבה חלשה ונקבובית שנקראת קרום המלט (laitance). לשכבה זו יש מרקם אבקתי והיא עלולה ליצור מישור שביר הפוגע בהיצמדות לשכבות בטון נוספות.

כדי למנוע חולשה מבנית, חשוב להסיר את שכבת קרום המלט על ידי הברשה ושטיפה, שכן הוא יכול גם ליצור שלפוחיות אם הוא לוכד בועות אוויר או מים נוספים כתוצאה מדימום. ניתן להפחית את תופעת הדימום על ידי שימוש במלט דק יותר, הוספת חומרים בעלי תכולת אלקלי גבוהה או טריקלציום אלומינאט, או הכנסת כלוריד הסידן, על אף שהדבר כרוך בחלק מהשפעות הלוואי. הכנסת אוויר לתוך תערובת הבטון מקטינה את הדימום בצורה יעילה, ומאפשרת תהליך גימור מהיר ויעיל יותר מיד לאחר היציקה.